נקודת שבירה היא סף, קצה גבול היכולת להכיל. זהו רגע בו כוחות החיים האצורים בנו נבחנים מחדש אל מול חווית מציאות המתהפכת באופן פתאומי, מטלטלת את עולמנו ומערערת מן היסוד את היציבות שנדמה כי הייתה שם קודם, לכאורה.
יצירותיהן של שלוש האמניות המשתתפות בתערוכה עוסקות בעצם היכולת להתבונן נכוחה במצבי משבר גופני ונפשי ולהתמודד עמם. תוך כדי תהליכי העבודה עם חומרים שבריריים כמו פורצלן וזכוכית הן יוצרות מרחב בו הפצע אינו מוסתר אלא נחשף, מקבל צורה ונוכחות.
תפיסה זו מוכרת היטב ביפן דרך אמנות הקינצוגי — טכניקת תיקון מסורתית של כלי קרמיקה שבורים באמצעות לכה המעורבת באבקת זהב. מעבר לפעולת התיקון עצמה, הרעיון העומד בבסיס הקינצוגי מציע דרך התבוננות והתייחסות אל השבר: לא פגם שיש להסתיר, אלא עדות למה שעבר על הגוף או הכלי כחלק בלתי נפרד מקיומו.
בעבודותיה של איריס נשר כלי פורצלן דקיקים נדמים לעיתים כגופים פצועים או קליפות רפאים. הסדקים, הקרעים והקיפולים שנוצרים בהם במהלך העבודה, כמו גם שרידי האיחוי של חלקיהם הדומים לכנפיים שבורות, הופכים לחלק מהותי מן היצירה. כביטוי של פגיעוּת אנושית הם מדגישים את החלל הריק שנפער בה.
זגוגיות החממה במושב של משפחתה של נועה הגלעדי התנפצו בסופת ברד בילדותה. רסיסיו של המפץ הגדול הזה עדיין ממשיכים להופיע בעבודותיה גם בחלוף השנים, הן כדימוי והן כחומר. עבודתה "אם אני משוגעת" נוצרה בעקבות משבר נפשי וטלטלה רגשית שחוותה. שרידי השברים של גג הזכוכית- עדים אילמים לחוסר האונים, לבדידות ולעצב שהיכו בה במלוא העוצמה, נושאים עליהם את המילים והשתיקות השקופות שנותרו סביבן.בעבודות הזכוכית שלה השבר אינו סוף אלא מצב זמני. הוא מופיע שוב ושוב כרגע במחזור מתמשך של התפרקות ואיחוי מחודש.
המיצב של מרתה ריגר נוצר לאחר תהליך שיקום ממושך מפציעה שעברה בתקופת המלחמה. בפעולה חזרתית ואיטית של סריגת קרושה התמודדה ריגר עם הכאב, וכך שבו לתפקד בהדרגה שתי ידיה שנשברו. היא עטפה גופי פורצלן לבנים ושבירים דמויי ליפה בחוטי כותנה אדומים שסרגה סביבם, כמעין חבישה. החוטים המשתרגים במרחב אינם מעלימים את הפצע אלא מדגישים אותו, מחזיקים את המתח שבין כאב לריפוי.
יחד נעות העבודות בתערוכה ברגישות רבה על קו התפר הדק שבין שבירה לאיחוי. הפגיעות עצמה הופכת עבור האמניות לחומר. מתוך העבודה עימה מתגלה בה גם יופי, ובסדק עצמו נפתח לפתע מרחב לנשימה.
